זיכרונות מהמסע לפולין #תנועה_זוכרת

"קמנו בבוקר. ציפתה לנו נסיעה של כ3 שעות למאיידנק. אתה מנסה לישון בדרך, לעשות צחוקים עם האחווה, להעביר קצת את הזמן, ותוך כדי, להכין את עצמך למה שאתה הולך לראות אבל אם לומר את האמת, אי אפשר להתכונן לזה.

ירדנו מהאוטובוס, ועם כל צעד, הדופק עולה. הגענו לאנדרטה שהייתה כמה מאות מטרים מהכניסה למחנה עצמו, באופן מפחיד ולא מוסבר, תמיד עפו מעליה עורבים, אמיתי, אין לי הסבר לזה.

המשכנו ללכת לכיוון הכניסה. עצרנו בבית של מפקד המחנה, עברנו יחידה על שגרת היום שלו שהעלתה שאלה שליוותה אותנו לכל אורך המסע, האם מדובר באדם, או מפלצת?

התקדמנו בשקט עד שעברנו את שער הכניסה. אחר כך, אף אחד כבר לא יכל לדבר. לא כי זה היה אסור, אלא כי פשוט לא הצלחנו.

עברנו בין הביתנים, ראינו את הזוועות, את ערמות הנעליים, עד שהגענו לחלק המזוויע ביותר, המשרפות. כשאתה עובר בדלת המשרפה, אתה נכנס לשוק, וחוזרת חוסר היכולת לדבר. אתה עובר בין המשרפות, מנסה לדמיין את הזוועות שקרו במקום שבו אתה דורך, ויותר מהכל, מנסה לעכל, לעכל את מה שהעיניים רואות, מה שהאוזניים שומעות, מנסה, אבל פשוט לא יכול.

יצאנו ממאיידנק, ונכנסנו לאוטובוס. אמנם הגוף היה עליו, אבל הראש, הראש עדיין שם. התמונות הקשות עדיין רצות, המחשבות לא מפסיקות, אתה מנסה לדבר על כל דבר חוץ מזה, לנסות לצאת מההלם, אבל פשוט לא מצליח.

הגוף אמנם באוטובוס, אבל הראש, הראש עדיין במאיידנק."

(שהם דוד, שבט אדר, הנהגת דרום. בעקבות המסע התנועתי לפולין, 2019)