זמן עצירה- אלימות נגד נשים

מידע שכדאי לתת לחניכים.ות במהלך הפעולה: בישראל נרצחו בשנת 2020 כ9 נשים בפחות מחצי שנה, שש מתוכן בתקופת הקורונה. בתקופת הקורונה נרשמה עלייה בפנייה מנשים לקווי הסיוע על רקע פגיעה מינית ופיזית בבתיהן ומספר הפניות לרווחה על רקע אלימות במשפחה הוכפל במהלך אפריל. יחד עם זאת, התופעה אולי התגברה בתקופת הקורונה, אבל גם בימים שגרתיים אלימות נגד נשים היא תופעה רחבה שפוגעת בנשים מכל קבוצות האוכלוסייה ולא ניתן אליה מענה מספק.

חלק 1:

נציג לחניכות ולחניכים את סיפוריהן של מספר נשים שנרצחו בשנתיים האחרונות (מצורף כאן כמסמך גוגל)- במידה והפעילות פרונטלית ניתן לתלות את הקיר או לפזר, במידה והפעילות בזום נשלח את התוכן כמסמך גוגל כדי שיוכלו לעיין בעצמם.ן. במהלך העיון במקרים על כל חניכה וחניך לענות על מספר שאלות (מצורף) ובמידה ונמליץ להם לחפש עוד מידע על מקרה שתפס אותם במיוחד. נחזור למליאה ונשאל:

- האם יש מקרה שתפס אתכם.ן במיוחד? למה?

- האם יש מקרה שהכרתן.ם לפניי? למה אתם חושבות.ים שיש מקרים מסוימים שמוכרים יותר וכאלה שפחות או בכלל לא?

- האם יש דבר שמשותף לכל הנשים מלבד היותן נשים? (כאן חשוב להדגיש שנשים נרצחות בכל קבוצות האוכלוסייה, דבר שאפשר לראות במידע שהוצג להם- מקומות מגורים שונים, מוצא שונה -עולות חדשות, ישראליות ותיקות, מהגרות, ערביות- ישראלית, מה שהופך את רצח הנשים לתופעה שחוצה את הפערים וההבדלים).

חלק 2:

נתחלק לקבוצות וכל קבוצה תקבל טקסט מסוים שעוסק בדרך התמודדות/ פתרון אפשרי לתופעה, הקבוצה תצטרך לקרוא את הטקסט ולהסביר את המהות שלו ודעתם עליו לשאר הקבוצה. הטקסט הראשון עוסק בכך שמדובר בבעיה שנובעת מציפיות חברתיות ומגדריות מגברים ושהפתרון טמון בשינוי השיח והציפיות האלה, הטקסט השני עוסק בסימנים מזהים לכך שאת נמצאת במערכת יחסים אלימה והטקסט השלישי עוסק בתפקיד של המדינה. לאחר מכן נשאל:

- הוצגו כאן מספר "דרכי התמודדות", מה דעתכן.ם על כל אחת מהן?

- על מי האחריות לשינוי המצב על פי כל דרך עליה דיברנו? על מי היא צריכה להיות?

- האם לכל אישה שנמצאת במערכת יחסים כזאת יש אפשרות להגן על עצמה כאשר היא מבינה שמערכת היחסים היא אלימה?

- האם יש פתרונות לדעתכם.ן לתופעה?

- מה המקום של החינוך אל מול התופעה הזאת לדעתכם.ן?

חלק 3: אופציונלי

נציג לחניכים.ות את המחאה שמתקיימת ביום שני (1.6) ואת האפשרות להגיע ביחד על חאקי (שימו לב- על פי ההנחיות התנועתיות על הסעות, מסכות וכו'), דיון אפשרי:

- מה המשמעות של צעידה כתנועה במחאה כזאת?

- למה בכלל ללכת להפגין? למה זה משנה?

- האם הייתם.ן פעם במחאה?

נקודה חשובה למדריך.ה: למה בכלל למחות? כדי להפעיל לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות במטרה שיפעלו נגד התופעה, יפנו לכך תקציבים, יתקפו תוכניות, יאפשרו פתיחת תקנים וכו'. בנוסף, מחאה מעלה לסדר יום של הציבור את הנושא וכך המודעות אליו גדלה, לדוגמא: לאחר מחאת הנשים בסוף 2017 (אני אישה אני שובתת- שביתת הנשים) מספר הגברים האלימים שפנו במטרה לקבל טיפול ושיקום עלה משמעותית.

נספחים

קטע קריאה 1:

בשבועות האחרונים אנחנו עדות לגל של כתבות המנסות להסביר לנו מי הוא הפוגע ואיך נזהה גבר תוקף, אמרו שהוא מתנהג בקנאות, שהוא שתלטן, שהוא מבודד את בת הזוג ועוד מיני הגדרות.

הכול טוב ויפה אבל מדובר בעוד צעד שנועד לעשות את מה שאנחנו בני ובנות אדם נוטות לעשות כדי להרגיש בשליטה ורגועות מהסיטואציה פן תתקוף אותנו. אנחנו מטילות את האחריות על הקורבן, שמות דברים בתבניות כדי "להצליח" לסדר את העולם על פיהם, מארגנות אותם לפי דפוס פעולה וכך מזהירות את עצמנו מפניהם.

זה נורמלי, ככה בדיוק מנגנוני ההגנה שלנו עובדים.

הבעיה היא שאין לזה קשר למציאות.

המציאות היא שגם כשאנחנו יודעות שחברה קרובה, בת דודה, אחות, חברה לעבודה וכו' נמצאת בזוגיות אלימה כמעט ואין לנו מה לעשות.

בסרט של מיכל סלה מתעקשות איתנו שאילו ידעו יכלו לעצור את זה.

זו לא הסיטואציה ברוב המקרים, לרובנו יש אינטואיציות לא רעות וכשאנחנו רוצות לראות משהו אנחנו רואות, אבל לרוב אנחנו נשאר חסרות אונים, בלי יכולת אפילו לפתוח איתה שיחה לגבי זה, בלי יכולת לעשות דבר שיעזור לה, מרבית הפעמים שננסה להתערב אנחנו רק נדחוף אותה אל זרועותיו.

אין דפוס מסוים של גבר אלים, הוא יכול להתנהג בשלל צורות כמו שאנחנו כבר יודעות גם על גברים תוקפים מינית. אין סימני אזהרה שיכולים להציל אותנו מפני תקיפה בדיוק כמו שזה לא יעזור אם תשמרי על "הכוס שלך" במועדון ובדיוק כמו שזה לא משנה אם תסתובבי עם בגדים רחבים, התקיפה לא תלויה בך ובמה שתעשי או לא תעשי. וגם אם הצלחת לשכנע את החברה/בת דודה/עמיתה לעבודה לעזוב אותו, סביר להניח שהוא יהיה עם מישהי אחרת.

גברים אלימים נמצאים מסביבנו כל הזמן, אנחנו מכירות אותם, אנחנו יודעות לזהות אותם וזה לא סוד שהם יכולים להיות אלימים במערכות יחסים. אבל הם לא יפסיקו להיות בזוגיות או יורחקו ממגע עם נשים בגלל האלימות שלהם, הם כנראה יעתיקו אותה מאחת לאחרת.

על כן בעיני יש צורך להפסיק לנסות לסדר לנו אותם בתבניות כדי שנוכל לסגור את המגירה הזאת במוח ולעבור הלאה כמו שקורה אחרי כל גל רציחות והגיע הזמן שנתחיל לפנות לגברים בדרישה להשתנות – ולהתחיל לדבר על האלימות הנדרשת מהם - הקשורה בראש ובראשונה לציפיות החברתיות והמגדריות מהם. להיות החזקים, להיות המפרנסים, להיות אלה שלא מרגישים, להילחם בצבא, להיות רמטכ"לים, לא להראות חולשה. זה מתחיל משם, מתפקידי המגדר שאנחנו מדברות אותם כבר מעל 100 שנים וגברים עוד לא התחילו בכלל.

קטע קריאה 2:

בעקבות שידור 'סיפורה של מיכל' בתכנית עובדה, נשים רבות מבקשות לדעת איך מזהים זוגיות אלימה אפילו טרם הורמה עליך יד. פורום מיכל סלה שפועל לילות כימים להצלת האישה הבאה, גיבש שורה של אזהרות. לקרוא ולהפנים

התמרור הראשון: זוגיות "על ביצים"

האם את חשה, משום מה, שזה לא מתאים שתשתפי אחרים לגבי הזוגיות שלכם? האם את דרוכה לפני מפגש אתו? האם את נזהרת איך ומתי להגיד משהו? האם את חוששת שהוא יגיב בצורה חריפה במידה ותציעי להיפרד? האם מצבי רוחו משתנים מטוב לרע, ללא סיבה נראית לעין? האם יש לו נטייה להתפרצויות זעם מדברים שוליים? האם הוא איים בהתאבדות או בנקמה ביקרים לך אם תעזבי אותו?

התמרור השני: זוגיות מתעתעת - "גזלייטינג"

האם מצאת עצמך מפקפקת בכושר השיפוט שלך? בזיכרון שלך? ביכולותייך? האם את מנסה להזכיר לעצמך מה את אוהבת בו? האם הוא נוהג לטעון שאת "האשמה הבלעדית" גם בדברים שאינם קשורים אלייך? מתלונן שאת תמיד מתייחסת אליו רע? הוא אף פעם לא מרוצה ממך? האם הוא הזיק למשהו שאת אוהבת (חפץ, ילד, בע"ח)? האם הוא השפיל אותך? התבטא באלימות מילולית?

התמרור השלישי: זוגיות במעקב - שליטה וקנאה אובססיבית

האם נמנעת ממפגשים חברתיים שרצית ללכת אליהם כיוון שצפית התנגדות מצדו (משפחה או חברות/ים)? האם הוא אילץ אותך למסור לו סיסמאות שלך, על מנת שיוכל להיכנס לחשבונותייך האישיים? האם מחקת בגללו תיעוד שיחות, אנשי קשר או התבטאויות שלך ברשתות החברתיות? האם הוא עיין בטלפון שלך ללא רשותך או חיטט בטלפון שלך? האם הוא העיר לך על מבטי גברים ברחוב? לבושך? המציא רומנים שיש לך? האם הוא ביקש שתסירי תמונות שהעלית לרשת החברתית? האם הוא עוקב אחר סדר יומך (בעצמו או באמצעות אחרים)? מתחקר על מניעייך? האם הוא מתנגד בחריפות לקשרים שלך עם א/נשים מסוימים/ות?

התמרור הראשון: זוגיות "על ביצים"

האם את חשה, משום מה, שזה לא מתאים שתשתפי אחרים לגבי הזוגיות שלכם? האם את דרוכה לפני מפגש אתו? האם את נזהרת איך ומתי להגיד משהו? האם את חוששת שהוא יגיב בצורה חריפה במידה ותציעי להיפרד? האם מצבי רוחו משתנים מטוב לרע, ללא סיבה נראית לעין? האם יש לו נטייה להתפרצויות זעם מדברים שוליים? האם הוא איים בהתאבדות או בנקמה ביקרים לך אם תעזבי אותו?

התמרור השני: זוגיות מתעתעת - "גזלייטינג"

האם מצאת עצמך מפקפקת בכושר השיפוט שלך? בזיכרון שלך? ביכולותייך? האם את מנסה להזכיר לעצמך מה את אוהבת בו? האם הוא נוהג לטעון שאת "האשמה הבלעדית" גם בדברים שאינם קשורים אלייך? מתלונן שאת תמיד מתייחסת אליו רע? הוא אף פעם לא מרוצה ממך? האם הוא הזיק למשהו שאת אוהבת (חפץ, ילד, בע"ח)? האם הוא השפיל אותך? התבטא באלימות מילולית?

התמרור השלישי: זוגיות במעקב - שליטה וקנאה אובססיבית

האם נמנעת ממפגשים חברתיים שרצית ללכת אליהם כיוון שצפית התנגדות מצדו (משפחה או חברות/ים)? האם הוא אילץ אותך למסור לו סיסמאות שלך, על מנת שיוכל להיכנס לחשבונותייך האישיים? האם מחקת בגללו תיעוד שיחות, אנשי קשר או התבטאויות שלך ברשתות החברתיות? האם הוא עיין בטלפון שלך ללא רשותך או חיטט בטלפון שלך? האם הוא העיר לך על מבטי גברים ברחוב? לבושך? המציא רומנים שיש לך? האם הוא ביקש שתסירי תמונות שהעלית לרשת החברתית? האם הוא עוקב אחר סדר יומך (בעצמו או באמצעות אחרים)? מתחקר על מניעייך? האם הוא מתנגד בחריפות לקשרים שלך עם א/נשים מסוימים/ות?

התמרור הרביעי: זוגיות דו פרצופית - גן עדן וגיהינום

האם בפומבי הצגת מצג שווא חיובי על הזוגיות שלכם על מנת לרצות אותו? האם הוא ביקש ממך להיות חברותית ולהראות בפומבי שאת במצב רוח טוב, גם כשלא חשת טוב? האם בפומבי הוא מציג את עצמו שונה מאיך שהוא אתך לבד? האם הוא מספר סיפורים (אמתיים או שקריים), לך ו/או לזולת, המציגים אותו כקדוש טוב לב או כמסכן שהתאכזר גורלו? האם הוא "מסכן ומסוכן": פעם מסכן, עדין, רעב לאהבה וזקוק למישהי שתטפל בו ופעם תוקפן ומפחיד? האם הוא מבקש סליחה, קונה לך מתנות / פרחים, ומבטיח שלא יתנהג שוב בצורה פוגענית? האם כשהמצב טוב ביניכם, הוא ממש ממש טוב (הרבה הרבה מעבר לבן זוג הממוצע), וכשהמצב רע - הוא ממש ממש רע?

התמרור החמישי: בן זוג עם עבר טראומטי

היסטוריה של התמכרויות (לא חובה) תוקפנות (כלפי חפצים, בע"ח וכד'). חווה אובדן קשה (מוות קרוב) יש לו גישה לכלי נשק לדבריו האקסית בגדה בו. בתגובה את מנסה להחזיר לו את האמון בנשים בפרט ובעולם בכלל.

קטע קריאה 3:

זה עשרות שנים שהתנועה הפמיניסטית בארץ נאבקת באלימות נגד נשים ובכלל זה ברצח נשים. לאחרונה, סמיכות מעשים של רצח נשים ונערות בישראל הביאה נשים יהודיות ופלסטיניות – חלקן חדשות במאבק הפמיניסטי – ליזום לראשונה בישראל יום שביתה כללית במשק ולקיים עצרת מחאה המונית בכיכר רבין בתל-אביב.

עם שוך הסערה ערכו הפעילות כינוס שמטרתו היערכות להמשך המאבק. יצאתי ממנו בתחושת החמצה, הן לגבי מטרות המאבק והן לגבי דרכי הפעולה שנדונו בו. תחושתי התחזקה כאשר למחרת צפיתי בתוכנית טלוויזיה שתיעדה מחאת נשים בהודו נגד אלימות כלפי נשים. הנשים המפגינות עמדו לאורך מאות קילומטרים כשהן אוחזות יד ביד וקוראות יחדיו סיסמאות של מחאה. כמו-כן נראו נשים עומדות סדורות בשורות כשהן אוחזות במקל ומשמיעות קריאות אזהרה. ייחודן של דרכי מחאה אלו הוא בכך שהן מציבות כל משתתפת במרכז ההתנגדות וכך מאפשרות לה להשמיע את קולה – תפיסה שהייתה נר לרגלינו בעשרות שנות הפעילות של התנועה הפמיניסטית בארץ.

לא כך בעצרת ההמונים בכיכר רבין בה נוכחתי לדעת שהצפייה היחידה מהנוכחות הייתה להריע לדוברות על הבמה. היינו "מאזינות שבויות" גם בחשיפתנו לרמקולים מחרישי אוזניים – כאילו רמת הדציבלים אמורה לבטא את עוצמת המחאה – זאת כאשר באותו שבוע הציגו נשים מיצבי רחוב דוממים אך עזי ביטוי.

יותר מתפיסת ה"איך" של המארגנות הטרידה אותי תפיסתן לגבי ה"מה", במובן של "מה יש לעשות על-מנת לעצור רצח נשים". בכינוס דנן הופתעתי לראות שתוכנית שהצעתי לעצירת רצח של נשים הוסרה מסדר היום ולשאלתי נאמר לי שהכינוס עוסק בתכנון פעולות הסברה ושכנוע בלבד. כמו-כן, לשאלה מדוע אין היערכות להצלת נשים מרצח ניתנה התשובה "אנחנו לא מקצועיות ומטרתנו היא להביא את המדינה לטפל בכך". מבחינתי זוהי עמדה אבסורדית, שהרי גל המחאה הנוכחי הוא תוצר ישיר של אזלת יד הרשויות – גם ה"מקצועיות" – לעצור רצח נשים, כך שאין מקום לצפות שמהן תבוא הישועה. בעמדה זו נקטנו כבר בתחילת דרכנו בתנועה הפמיניסטית: מתוך ההבנה שנשים חולקות גורל משותף היה ברור לנו שעלינו ליצור בעצמנו מציאות חדשה של הענקת הגנה וסיוע לנשים והקמנו את מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל-אביב. כך גם פעלו פמיניסטיות בחיפה ובהרצליה שיזמו והקימו מרכזי סיוע ומקלטים לנשים. רק לאחר שהמיזמים הפמיניסטים הוכיחו עצמם בשטח פנו אליהם הרשויות לשיתוף פעולה, וגם זאת תוך תמיכה כספית חלקית בלבד. לכן נדהמתי כאשר בכינוס הוצגה "מטרת על" והיא לגרום לממשלה לממש בפועל את מאות מליוני השקלים שהובטחו למימון המאבק ברצח נשים (שייתכן שהופנו בינתיים למטרות אחרות…), זאת במקום לתכנן ולממש פעולות משלנו. ניתן גם להטיל ספק בטיב התוכניות הטמונות במגירות הממשלה לנוכח אדישותה בפועל למצב הקיים…

כיוון שלדעתי מנהיגות המחאה מחטיאות את המטרה אין לי אלא להציג את עמדתי לפיה רק אנחנו – פמיניסטיות שפועלות בשטח – יכולות ליצור מציאות חדשה וזאת באמצעות יוזמות משלנו. אין לצפות כעת מהרשויות – שעד עתה כשלו לעצור רצח נשים – שלפתע יפעלו בצורה שונה מבעבר, אך לאחר שנתווה את הדרך לא תהיה להן ברירה אלא לבוא בעקבותנו ולממש את חובתן כלפי הנשים.

פעולה פמיניסטית פירושה לקחת אחריות מלאה על חיינו; רק מעמדה זו נוכל ליצור עולם בטוח עבור נשים.

קטע קריאה 4 (הכתבה קוצרה, ניתן לקצר אותה יותר- הקטעים החשובים ביותר מודגשים):

לכודות בין שתי מגפות: קורונה ורצח נשים

פורסם ב-14.05.20

רצח נשים הנו מגפה עולמית ממש כמו הקורונה. לפי נתונים שנאספו על ידי האו"ם, בשנת 2017 נרצחו בעולם כ–90 אלף נשים — 137 בכל יום בממוצע — מתוכן כ–50 אלף על ידי גבר שהכירו, כגון בעל, בן זוג או קרוב משפחה אחר. רצח נשים מסוג זה נקרא "פמיסייד" והוא שונה מרצח נשים אקראי, הנגרם בעת שוד או פעילות פשיעה אחרת: פמיסייד הוא רצח של נשים בגלל שהן נשים.

בעקבות הקורונה, עלה מספר קורבנות הפמיסייד ואין ספק, שכאשר יתפרסמו הנתונים המלאים לשנת 2020, יתברר כי מספר הנרצחות גבוה ממספרן במפקד האחרון שערך האו"ם ב–2017 (השנה האחרונה שלגביה יש נתונים מלאים). לפי דיווחים ראשוניים מכל מדינות העולם, אכן התרבו המקרים של אלימות ושל רצח בתוך המשפחה. עדיין אין נתונים מדויקים, אך כבר לפני שבועיים הכריז מזכ"ל האו"ם על גל של עלייה גלובלית באלימות נגד נשים, בעת שנשים וילדים שהו בסגר. הוא לא התייחס לעלייה במספר הרציחות של נשים.

רצח נשים דומה לקורונה: שניהם הורגים. אבל בעוד שמשאבים גלובליים עצומים מוקצים להתמודד עם מגפת הקורונה, רצח נשים בקושי מוכר כבעיה, למרות תדירותו.

לקורונה השלכות חברתיות רבות בהקשר של מגדר ואלימות ביתית. בכל המדינות מקלטי נשים התמלאו או נסגרו ונשים נשלחו "הביתה" כדי לגור יחד עם בני זוג אלימים. נשים בבידוד או בסגר כמעט שאינן פעילות ברשתות החברתיות והן מתקשות לפנות לעזרה או לקבל תמיכה מחברים, עובדים סוציאליים או פסיכולוגים. בצרפת הודה שר הפנים כריסטוף קסטנר, כי מאז הסגר במדינתו האלימות במשפחה עלתה ב–30%. וודאי שזה לא הכל. מקרי אלימות קבים אינם מדווחים, בגלל שהגברים מונעים מנשותיהם להשתמש בטלפון או לחפש עזרה באינטרנט.

מעולם לא היה דיון של ממש בכנסת על רצח נשים. הכי קרוב לכך היה דיון שהתקיים באחת מהוועדות בנושא "שורדות רצח" לפני שנתיים — דיון שלא הוביל לשום תוצאה

בברזיל הקו החם "ליגה 180" דיווח על עלייה של 18% בפניות בשבוע אחד בחודש מארס. בטורקיה עמותות מדווחות על עלייה של 30% בתלונות של נשים נגד בעליהן. בבריטניה הקו הלאומי נגד התעללות דיווח על עלייה של 25% במספר הפניות מאז התפרצות המגפה. בצ'ילה, העמותה נגד אלימות במשפחה גיבשה "תוכנית חירום פמיניסטית לתקופת משבר הקורונה". כל זאת כדי לגבש אסטרטגיות קולקטיביות לעזרה הדדית, כולל הנחיות לנשים איך לצאת ממצבים ביתיים מסוכנים, ואיך לגייס עזרה של אנשי מקצוע בענייני בריאות וטיפול בילדים.

המצב ברוב מדינות העולם הוא עגום. ממשלות מפנות משאבים להתמודדות עם מגפת הקורונה ובה בעת מקטינות את המימון של שירותי בריאות ושירותים משפטיים וסוציאליים לקורבנות של אלימות. בפועל, התופעה של אלימות במשפחה — שלעתים קרובות התוצאה הסופית שלה היא רצח נשים — נמצאת כה נמוך בסדר העדיפויות, שעמותות חייבות לפעול במקום המדינה, שאינה מתפקדת.

במצב כזה, אלימות נגד נשים מידרדרת במהירות למצב הקיצוני שלה — לרצח. בין השנים 2007–2013 יזמתי וניהלתי ועדה במימון של האיחוד האירופי, שכללה 80 חברים מ–30 מדינות אירופיות (במסגרת COST, ארגון למימון שיתופי פעולה מדעיים וטכנולוגיים). מטרתנו היתה להילחם נגד פמיסייד ולא רק להתריע על אלימות במשפחה.

כמובן ששני הנושאים קשורים זה בזה, אבל עד אז אף לא אחד שם לב למספרים הגדולים של נשים שנרצחות בגלל שהן נשים. בעזרת נאומים שנשאתי באו"ם ובפרלמנטים שונים באירופה, העלינו במידת מה את המודעות לנושא. יחד עם זאת, מספר הנשים הנרצחות בגלל שהן נשים רק הולך וגדל, מפני שבינתיים אין טיפול רציני ושיטתי בתופעה.

ומה לגבי ישראל? משרד הרווחה דיווח על עלייה של 20% בפניות לקו החירום שלו בחודש שעבר. בירושלים המקלטים לנשים מוכות התמלאו ועיריית ירושלים מבקשת להפוך מלון או מלונית בעיר למקלט נוסף. אבל אין מספיק משאבים להגן על הנשים שעוברות התעללות ולסייע להן משפטית, חברתית וכלכלית. כבר ב–2017 הוקצו 250 מיליון שקלים למיגור האלימות נגד נשים בפריסה ארצית, אך עד היום הזה הכסף לא חולק (כעת התירוץ הוא שאין ממשלה).

באופן אירוני, הנושא מוזנח במיוחד דווקא בחברה הדתית והחרדית. שר הבריאות היוצא יעקב ליצמן, לא טיפל בבעיה, כנראה בגלל שבחברה החרדית היא מוכחשת, ושום גורם ממשלתי אחר לא טיפל בה. ישנם רק שני מקלטים לנשים דתיות נפגעות אלימות בכל הארץ. המקלטים האלה מופעלים על ידי ארגון "בת מלך". דבי גרוס, מנהלת תהל — מרכז הסיוע לנשים וילדים דתיים, שמפעיל קו חם בנושאי אלימות, דיווחה על 69 פניות בנושא תקיפה מינית, 57 פניות בנושא נשים מוכות ועוד 63 פניות בנושא לחץ מהקורונה באופן כללי. הקו מופעל על ידי מתנדבים מסורים.

בישראל אין מעקב אובייקטיבי ואין שום גוף שתפקידו לנהל מעקב וניטור של מקרים של רצח נשים. לעומת זאת, ב–2018 הקמתי גוף למעקב לכל אירופה. בשנים האחרונות אף הוזמנתי על ידי נשיא גיאורגיה ועל ידי מדינות אחרות, לעזור להם בהקמת מערכת לתיעוד הנתונים הכמותיים והאיכותניים בעניין רצח נשים. למיטב ידיעתי, אף שהיו בכנסת דיונים על אלימות נגד נשים, מעולם לא היה דיון של ממש בכנסת על רצח נשים. הכי קרוב לכך היה דיון שהתקיים באחת מהוועדות בנושא "שורדות רצח" לפני שנתיים — דיון שלא הוביל לשום תוצאה. אין נתונים אובייקטיביים על רצח נשים בישראל. יש רק דיווחים סותרים מהתקשורת, מהכנסת, מהמשטרה ומאתרי אינטרנט על מספר הנרצחות. לפי הנתונים שהצלבנו מכל המקורות, מתחילת השנה נרצחו בישראל שמונה נשים, ארבע מהן מאז תחילת משבר הקורונה, ושתיים בשבועיים האחרונים.

שני המקרים שאירעו בשבוע שעבר סוקרו היטב בתקשורת. את שניהם אפשר היה למנוע. משפחה אחת התגוררה בחולון, השנייה בבת ים. שתי הנרצחות היו בערך באותו גיל, שתיהן עולות חדשות, ולשתיהן שני ילדים. בשני המקרים הרצח התרחש בזירה הביתית לאחר ויכוח סוער. בשני המקרים הרוצח היה אסיר שריצה תקופת מאסר על אלימות נגד אשתו, ושוחרר ללא טיפול או מעקב. בשני המקרים לא הוצא צו הרחקה. במקרה של מסטוואל אלאזה, היא שוחררה לביתה כאשר המקלט לנשים מוכות נסגר, ונאלצה לגור עם בעלה המתעלל, ששוחרר מהכלא בתקופת הסגר.

מיליארדי שקלים מגויסים כדי למנוע את התפשטות מגפת הקורונה אבל שכחו מגפה עולמית אחרת: ה"פמיסייד". ההבדל בין הקורונה לבין רצח נשים הוא שקורונה היא מגפה חדשה, שהכל מקווים שתסתיים בקרוב, אבל רצח נשים הנו מגפה גלובלית, שנמשכת כל הזמן. במקרים רבים ניתן למנוע אותה, אלא שלרוע המזל רק למעטים אכפת.