מדוע לבוש הספורטאיות באולמיפיאדיה (ובכלל) מייצר כל כך הרבה עניין?

והפעם: על מה שנשים נאלצו ללבוש לאורך השנים לטובת העיסוק בספורט, ומדוע זה עדין כל כך טעון. הנה מספר דוגמאות לתלבושות הספורטיביות המסורבלות שהן נאלצו ללבוש בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20:

כל כך הרבה עיסוק היה לאורך השנים בלבוש הספורטאיות ורבות נלחמו על הזכות להתלבש בצורה שתאפשר להן מקסום ביצועים. ב-1910 עלתה למגרש שחקנית הטניס הצרפתייה סוזאן לנגלן עם חצאית עד הברכיים ועוררה סערה ציבורית. בכדי שלא תהיינה ׳אי הבנות׳ הכריז הועד האולימפי ב-1914, שנשים יוכלו להתחרות רק במקצועות בהם יוכלו ללבוש חצאיות ארוכות - טניס, קריקט, גולף, בייסבול והחלקה על הקרח. זה לא הניא את סוניה הני מתעמלת ההחלקה האומנותית הנורבגית לעלות ב-1920 על הרחבה, בחצאית גזורה עד הברכיים. בשנות ה-70 הממה את הקהל הטניסאית בילי ג׳ין קינג כשעלתה על המגרש בחולצה ללא שרוולים, וכולנו זוכרים את פלורנס גריפין ג׳ויינר האצנית המהירה בעולם, שאתגרה את התפיסה כולה בציפורניה הארוכות ובתלבושות בעיצובה. אבל זהו לגמרי לא ׳עניין של המאה הקודמת׳. אלא נוכח וקיים גם בשנות ה-2000 - לפעמים מחוייבות לכסות, לפעמים מחוייבות לחשוף מה שבטוח - יש יותר מידי עיסוק לא ענייני כשמדובר בלבושן של ספורטאיות. עד 2012, הוכרחו שחקניות כדורעף ללבוש רק ביקיני או בגד גוף בשל שיקולי רייטינג וכספי המפרסמים. סרינה ויליאמס ואחרות עלו לא אחת על מגרשים ובתלבושותיהן הגדירו מחדש מה נכון ונח:

גם באולימפיאדה הנוכחית הספקנו להיווכח בעיסוק הזה. המתעמלות של גרמניה החליטו שנמאס להן להוות אובייקט מיני ועלו לרחבה עם תלבושת ארוכה, בתקווה שאחרות יקבלו השראה מהן, ונבחרת כדורעף הנשים הנורבגית שלבשה מכנסיים - ניקנסה. הזמרת פינק הציעה לשלם את הקנס עבורן כאות הזדהות עם מאבקן: