שיעור בחיים

היום לפני 12 שנים ב - 5.10.2009 הצטרפתי לרשימה הארוכה של נפגעי תאונות הדרכים. רכבתי באותו יום כמו כל יום מאז התיכון על קטנוע בדרכי חזרה הביתה מהעבודה וחדר הכושר. ובוום. האמת אני לא זוכר מה קרה, המכה הייתה כל כך חזקה שאיבדתי את הזיכרון ואני לא זוכר את התאונה עצמה. אני זוכר ששאלו אותי בבית החולים למי לצלצל ועוד פרטים מזהים אני זוכר את האורות במסדרון שמוביל לחדרי הניתוח ואת השיקום. בתאונה שברתי את יד ימין את ירך שמאל נסדקה לי הלסת והיו לי חתכים עמוקים בירך ימין. הייתי מעורפל כמה ימים לאחר התאונה.

לאחר אישפוז של שלושה שבועות נכנסתי לבית חולים שיקומי לעוד כמה שבועות ורק חודשיים לאחר היום ההוא חזרתי הביתה ולא רק לביקור בסופ"ש. שנים אחר כך עוד התמודדתי עם הפציעה לא חזרתי למעגל העבודה כמעט 8 שנים. היו סיבוכים וקשיים, שגררו אותי לעוד 10 ניתוחים נוספים, בדחיפת משפחתי בשנים אלו לא ויתרתי על ללמוד ולהתפתח בתמיכתם סיימתי לימודים גבוהים והגשמתי חלומות. המחיר על הסובבים אותי היה גדול.

עברו כבר 12 שנים ועדין מה שאני בעיקר זוכר זה איך קלקלתי להורים שלי את החופשה איך אחי הקטן היה צריך לדאוג לי במקום להפך ואיך הלחצתי את אחותי שהייתה המענה הראשוני לתאונה. לא חזרתי לרכב על אופנוע לא בגלל הסכנה לא חזרתי לרכב בגלל שזה אגואיסטי. הרכיבה על אופנוע היא תענוג צרוף, אך אם עד אותו יום האמנתי שאני מסכן רק את עצמי אחרי התאונה הבנתי שהסיכון הוא הרבה יותר גדול והטעות שלי שיבשה את החיים של רבים אחרים וזה כבר הרגיש לגמרי אחרת. אני לא קורא לכם לא לרכב על אופנוע אופניים או קורקינט, מה שאני רוצה שתעשו זה שתנהגו באחריות ושאם אתם רוכבים או נוהגים תעשו זאת ע"פ חוקי התנועה תחבשו קסדה גם אם זו רק נסיעה קצרה, ותזכרו שטות של רגע כיף בשנייה יכול ללוות אתכם גם הרבה אחרי שהכיף נגמר.

כתב: נעם קרטס, רכז גרעין המרל"צ