שכונת ס"ח בעיר לוד - כשסוגייה פוליטית חוקתית שהסתבכה פוגעת באיכות חיי אלפי ילדים כבר שנים

כתבה: גפן זיידל, ש"ש מסיימת מקומונת לוד, גרעין במדבר

כשאני עוברת בשכונה אני כמו נכנסת לאזור אחר.

העניין הפיזי של מעבר של פסי רכבת בצורה פרוצה מאוד וללא פיקוח, וניידת המג"ב המחכה בכניסה לשכונה רוב החודשים בשנה בלי הסבר לתושבי השכונה, מתצפתת עליהם. בצידי הדרך בשכונה מלבד מהרחוב בו נמצא בית הספר, שהוא גם המסגרת החינוכית היחידה בשכונה, לא קיימים מדרכות או כבישים כלל, לא קיימים פחים מטעם העירייה, לא שתולים עצים ושיחים שיחדשו את האוויר המגיע ישירות מאזור התעשייה של העיר ומהאבק מערימות הריסות הבניין בכל פינה, כאלו שיצרו קצת צל ותחושת קרירות בימים החמים בקיץ או חמימות בימי החורף.

כל אלו היו לי כה מובנים מאליהם במקום בו אני באה וכבר לא.

כשאזור מגורים כה מוזנח ואין בו נגיעה חיובית של הרשות כמעט בכלל, ילדים וילדות בגיל 3 כבר מסתובבים לבד כי הוריהם עסוקים בניהול הבית ומגלים עצמאות בסביבה עם כל כך הרבה סיכונים, בסביבה של אוכלוסייה מוחלשת ומדוכאת שלא כולם ממשפחתם אני מיד מקבלת מאותם ילדים וילדות פחד מהמשטרה ומהסיור העירוני, תחושת בידוד וחוסר חיבור לעיר או למדינה אלא רק לארץ עליה הם חיים, שבה הם מבלים את רוב זמנם.

במשך השבוע ילדים עד גיל תיכון לא יוצאים מהשכונה (אפילו בית הספר בתוכה) וכשאין בית ספר אפילו לא עוזבים את שטח החמולה שלהם (מספר בתים הצמודים לביתם כשלרוב, המשפחה המורחבת שלהם גרה בהם).

חווית ילדות כזו מנוכרת ומבודדת מהסביבה החיצונית מנתקת אותם מהדור שלהם. כשבת דודה שלי חוגגת יומולדת 4 ומקבלת עשרות מתנות מאתגרות חשיבה ויש לה מרחב נוח ובטוח לשחק בהם, ספרים חדשים לקרוא בהם והכי חשוב מסגרות תומכות ומחנכות אני יודעת שהיא תגדל ויהיה לה פשוט יותר להיות אדם משכיל שינצל את הפוטנציאל שלו ויתרום לחברה, פשוט כי זה הבית לו נולדה.

אני מגיעה למועדונית אחה"צ פעמיים-שלוש בשבוע. את המועדוניות חברי הקומונה שלי ואני מפעילים למרות ערמות הזבל והריסות הבתים עם שאריות חדרי הילדים בפנים, כשמסביב מגרש וגינת משחקים מאובקים, לא בטיחותיים ולא מתוחזקים, כמובן שאין ספסלים בצל להורי הילדים ואין עצים שינקו את האוויר ויזרימו אותו. אין שיחים ריחניים פורחים צבעוניים שימשיכו נמלים וחרקים ומעופפים טובים אחרים ויצרו תחושת חיוּת באזור. באוויר רק תחושת הייאוש של המבוגרים או הילדים הבוגרים מבניהם הנמשכת מיום ליום.

מעל כל זה קיימות תוכניות המתאר של הרחבת פסי הרכבת והריסת עוד בתים בשכונה. כשאלו הם בתים של חניכות וחניכים שלי ממש מהמועדונית.

בסופו של דבר אני מגיעה לשם כדי ליצור לילדי השכונה חוויה.

לא חוויה צופית או כיפית בהכרח אלא פשוט חוויה. פגישה בין עוד ילדים, יצירת קשרים חברתיים, התמודדות עם אתגרים וסיטואציות שעוד לא פגשתי בהם, קבלת סמכות והבנה של איך קבוצה פועלת ביחד למען מטרה. חוויה שאולי תיצור עבורם דמות אישית לחיקוי.

מתוך חוויה זו נוכל לעזור להם ליצור זיכרונות חינוכיים שיתבססו על ערכים לנושאים בסיסיים שעל ילדים לעסוק בהם, למשל: חברות, סובלנות ואמפתיה. החוויה הזו נלקחה מהם פשוט כי נולדו בשכונה הזו, למוצא הזה ולקבוצה האתנית הזו. מלבד זה, לא בחרו בכלום ובדבר.