תשעה באב - יום אבל לאומי או נקודת ציון היסטורית נשכחת?

ברל כצנלסון, ערב ט' באב, התשע"ג:

"שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לונו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".

אז מה קרה בתשעה באב?

תשעה באב הינו מועד המציין את חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני דרך מנהגי אבלות שונים במטרה לזכור ולא לשכוח את ההיסטוריה של העם שלנו.

הקיטוב והשנאה בין איש לאחיו הובילו לסכסוך דמים בין חלקי העם השונים, מה שהביא לחדירה של אימפריות (בבל ורומא) למרחב ארץ ישראל לאחר שזיהו שהחברה הישראלית משוסעת, מפולגת וחלשה לאחר מאבקים פנימיים ארוכים. בכך תמו ימי השלטון היהודי העצמאי בארץ ישראל והתחילו שתי הגלויות (בבל – 70 שנה ואדום – 2000 שנה).

האבל הכבד שנהוג בקהילות ישראל מושפע במידה רבה מהחרטה ומהזיכרון הכואב והצער שחווינו לאורך דורות, על השנאה והקיטוב שהובילו לגלות ממושכת ללא שלטון עצמאי וחופשי.

אירועים נוספים שקרו בתשעה באב ונספו לאבל הכולל במועד:

  1. נפלה העיר בית"ר – מעוז האחרון של לוחמי מרד בר כוכבא שלפי הערכות נהרגו בו כ1 מיליון יהודים בניסיון להשתחרר מכבלי השלטון הרומי (שהגיע בעקבות הסכסוך הפנימי בהנהגת ירושלים באותה העת.).

  2. נחרשה העיר ירושלים – הרומאים בניסיון להשכיח את ירושלים מהזיכרון של עם ישראל ושל העולם כולו, החריבו את העיר לגמרי והקימו במקומה עיר חדשה שנקראה "איליה קפיטולינה".

  3. דור יוצאי מצרים שנדדו במדבר נענשו שלא יכנסו לארץ - זאת לאחר שעם ישראל ששהה במדבר סיני שלח מרגלים לארץ ישראל וכאשר הם חזרו לדווח על מה שראו – הוציאו את דיבת הארץ והמאיסו את ארץ ישראל על העם כולו.

מנהגי האבלות שנהוגים ביום זה:

מטרת המנהגים הנהוגים ביום הינה לעורר את האדם לזכור את מאירועי העבר בכואבים ולהתחבר ולו במעט לקושי והצער שחוו אותם דורות שבזמנם נחרב הבית.

בין המנהגים ניתן למצוא: צום – ללא שתיה ואכילה | לא נועלים נעלי עור | לא מתקלחים | לא משתמשים בבשמים ומשחות טיפוח | קריאת קינות (שירה כואבת המתארת את החורבן) ומגילת איכה – מגילה שמגוללת את סיפור החורבן והצער הרב שנלווה לו.

מקורות לדיון והעמקה בנושא:

יוספוס פלאביוס – היסטוריון יהודי מתקופת חורבן בית שני:

וכנגד זה לא שמו לב ולא האמינו לאותות המוקדמים והברורים של חורבן הממשמש ובא וכאילו היו מוכי-רעם ונטולי עיניים ונפש – התעלמו מאזהרותיו הברורות של ה'. זה היה בשעה שעמד מעל לעיניהם כוכב שהיה דומה לחרב ושביט שהיה כל השנה ואף זה ארע לפני המרד, ולפני שקמה התנועה שהביאה לידי מלחמה". (ו', ה').

מגילת איכה – מגילת החורבן:

א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס. {ס} ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. {ס} ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים. {ס} ד דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד--כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר-לָהּ. {ס} ה הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר.

טז עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם--כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב.

נפוליאון – מצביא צרפתי שיצא למסע כיבושים במזרח התיכון:

סיפור עתיק ללא מקור, יודע לספר על מפגשו של נפוליאון עם העם היהודי דווקא בט' באב. על פי אותו סיפור, הגיע נפוליאון לבית-כנסת מט לנפול באחת העיירות, ופגש שם יהודים יושבים על גבי הרצפה וממררים בבכי. "מדוע אתם בוכים?" שאל המצביא הגדול. "אנו בוכים על בית המקדש שחרב", השיבו המקוננים. "לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?", הוסיף המצביא להקשות. התשובה הכתה אותו בתדהמה: "לפני למעלה מ-2,000 שנים". נפוליאון הגיב במלים אלו: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר".

הפניות לסרטונים בנושא:

חורבן הבית הראשון | חורבן הבית השני

כתב: גיא לוי, עדת הצוות

79 צפיות0 תגובות