הצעה לנקודת מבט: חג הפועלים ואולי בעצם גם חג הפועלות?

לפני הכל - מאיפה הכל התחיל ומה הסיפור של הצבע אדום?

ראשיתו של החג בהפגנות שנערכו בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 בארצות הברית ובקנדה. הראשונים להתמרד נגד תנאי העסקתם היו פעילי דפוס קנדיים, שהועסקו בימי עבודה ארוכים עד אימה. בשלב כלשהו הם החליטו להתאגד ולשבות כדי להגביל את אורך יום העבודה שלהם ל-9 שעות. הרשויות, בתגובה, עצרו 24 מהפועלים, ובכך הובילו להפגנת העובדים הראשונה בהשתלשלות האירועים הזו, שאירעה ב-15 באפריל 1872 ומטרתה לשחרר את הפועלים העצורים. הפדרציה של ארגוני העובדים ניצלה את ההזדמנות כדי להעלות לסדר היום הציבורי את נושאי זכויות העובדים והגבלת יום העבודה. יש לציין גם שבאותה תקופה התאגדויות עובדים ושביתות היו בלתי חוקיות.

האמריקאים, כדרכם, ראו את הנעשה בקנדה והחליטו לעשות לביתם – אם כי בקנה מידה גדול הרבה יותר. ב-1886 הכריזה פדרציית העובדים האמריקאית על דרישה להגבלת יום העבודה ל-8 שעות, ואימה שאם הדבר לא ייעשה עד ה-1 במאי היא תפצח בשביתה. וכך אכן קרה: כ-350,000 פועלים שבתו מעבודתם והתכנסו להפגנות מחאה. ההשלכות היו דרמטיות: בשיקגו, למשל, תנועת הרכבות שובשה ועסקים הושבתו; במהלך המהומות ירו שוטרים לתוך המוני מפגינים והרגו ופצעו אזרחים. מנהיגי פועלים נאסרו, נשפטו ונידונו למוות. במהלך ההפגנות נהרגו 60 מפגינים ו-7 שוטרים, והתנועה הסוציאליסטית הפכה את הדגל האדום לסמלה הרשמי, לזכר "דם מעמד הפועלים שנשפך".

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1889, מאה שנים לאחר המהפכה הצרפתית, החליט האינטרנציונל הסוציאליסטי השני שהתכנס בפריז לקבוע את ה-1 במאי כיום סולידריות בינלאומית של הפועלים בכל העולם. מאז הוא מצוין מדי שנה על ידי מצעדים, נאומים וחגיגות, וכן גם בעצרות ובהפגנות. הוא אפילו אומץ על ידי הנאצים כיום חג לאומי ("יום העבודה"), אם כי נאסר בו קיומן של הפגנות שמאל, ולא היה מותר להתאגד שלא במסגרת המפלגה הנאצית. גם בברית המועצות היה מדובר בחג של ממש, ובשיאו הוא היה מצוין לאורך יומיים – ה-1 וה-2 במאי. בישראל הוא נחגג לראשונה ב-1906 בראשון לציון.

לצפייה ב - 2 הצעות לנקודות מבט בנושא לחצו כאן.