ירושלים שלי | טור דעה

ירושלים שלי/ יונתן פטאל מרכז צעיר משבט בית הכרם

ירושלים הקשישה שומרת על עצמה טוב-טוב בזמן הבידוד. היא כבר בת 3000, ונמצאת עמוק בתוך קבוצת הסיכון. האמת, שאם יש דבר אחד שהיא אוהבת בקורונה, זה שסוף סוף הפסיקו להילחם עליה. ירושלים הזקנה כבר מותשת מהמאבקים, המלחמות, המחלוקות, הריבים, וכל השאר. זה התחיל בדוד שכבש אותה, עבר לבבלים לאיזו תקופה קצרה, ואז שוב חזרה ליהודים. היא עוד זוכרת את הצבעים של המדים של הרומאים, את הרעש האדיר שהיה כשהם כבשו אותה, ואת הריח הנורא של השריפה.

לירושלים הזקנה נמאס שילחמו עליה. אחרי מאות שנים של כיבושים ומאבק, היא לא מבינה למה כולם ממשיכים. הם הפרידו אותה בחומה, ואז סיפחו את הצד השני, מתחו אותה לאורך ולרוחב – למקומות שהיא אפילו לא הכירה. וגם עכשיו, זה לא נמאס להם – עוד הפגנות, ועוד חיילים, ועוד אלימות ועוד אלימות. וירושלים – רק רוצה שיהיה קצת שקט.

ירושלים מתרגשת כשהיא רואה תינוק חדש בעיר, ומתהפכת משמחה כשהיא רואה משפחה חדשה שעוברת אליה. כשהם עוזבים, השמיים מעליה עומדים לרגע, ויש איזה בניין אחד שבוכה.

ואני, שכבר 17 שנים הולך ברחובות של ירושלים הזקנה, האמת שגם לי זה קצת קשה. לגור פה זה מדהים. זאת עיר עצומה ומגוונת, שכל שכונה בה היא כמו עיר בפני עצמה. יש פה שכונות שבחיים לא הלכתי בהן, ונופים נצחיים כאלה, כמו החומות של העיר העתיקה. אבל לפעמים גם אני רוצה שירושלים שלי תפסיק להיות מוקד לכזאת מחלוקת. שירושלים תפסיק להיות סמל לכל כך הרבה דברים. לאהבה, ולשלום, ולמאבק, ולתורה, ולציונות. מרוב שהיא סמל, אנשים לפעמים שוכחים שמדובר בעיר עם כמעט מיליון תושבים, ושגם בה יש חשמל וכבישים ואירועי יום העצמאות, וגנים ותנועות נוער וכל השאר.

חשבתי לעצמי הרבה מה אני יכול לאחר לירושלים ליום הולדתה שחל היום. אני רוצה לאחל לירושלים להיות קצת עיר כמו הערים האחרות - כמו יבנה, רמת גן או תל אביב. עיר שהיא קודם כל מקום המגורים של התושבים שלה, ורק אחר כך הסמל שהיא היום.

my-jerusalem