יום בחיי ש"ש בשבט הצופים בכלא אופק

"בסיום היום בכלא יש משהו אחר בהליכה שלי. אני אמנם צועד בדיוק באותה דרך שנכנסתי, עובר את אותן דלתות, אומר שלום לאותם סוהרים. אבל משהו אחר. אני קצת אחר."

מימנו של ש"ש שמדריך בשבט הצופים בכלא אופק, גרעין המרל"צ

יום שני, 7:30 בבוקר. חוץ.

אני נכנס פנימה לכלא, נפרד מהטלפון והת"ז, מסדר שנייה את החולצה בתוך המכנסיים כמו שצריך- כי לא מתאים שאני אראה כמו איזה "סמרטוט" שנייה לפני שנכנסים פנימה. "יאללללה בסדר" אני אומר לעצמי, פיהוק אחרון ומתעורר. מבין שהם אולי במצב קצת יותר מבאס משלי. בכוחותיי האחרונים מורח חיוך קטן, נכנס לאופק, שם את הצמיד הכתום על היד, ו - התחלנו!!!!

איזה מישהו מאיתנו עושה ג'סטה לכולם ומכניס את כל התיקים למשרד חינוך, תוך כדי אנחנו אומרים בוקר טוב לסגל מורים ואנחנו מתפזרים. כל אחד ואחת מאיתנו לכיתה אחרת: פינת חי, יצירה או עם המורה האהובה. הנערים לאט לאט מתחילים לצאת למסדר כוכבים ואז כל הקסם מתחיל באמת ....

כל שבוע מחדש זו אותה תחושה בבטן, לא משנה כמה שבועות כבר עברתי פה, כל פעם שאני אכנס לכיתה אני אתרגש מחדש. מה שהכי מצחיק זה שתמיד יש פרצופים חדשים, כל הזמן האגפים משתנים והנערים עוברים ממקום למקום ואלו שהספקתי כבר להתחבר אליהם, בלי ששמתי לב כבר עברו לאגף אחר או הספיקו לצאת מהכלא ... התגובה הראשונה לכל שאר הנערים זה "שיוווו איזה כיף! הלוואי ולא אראה אותו שוב", אבל בתכלס בפנים בלב יש איזו צביטה קטנה של "אוף איזה באסה איך הייתי רוצה שנייה לומר לו ביי כמו שצריך."

אחרי 5 שעות בבית ספר וארוחת צהריים בחדר אוכל סגל, מגיע הרגע שבעצם בגללו אנחנו פה. מתארגנים לפעולה. מישהי מהמדריכות הולכת להביא סנדות וחבלים מהמחסן שלנו. היום אנחנו מלמדים אותם כפיתה מרובעת. כל כך בא לי שהם יצליחו! אנחנו מחלקים את כל הציוד שווה בשווה בין האגפים, סופרים את העטים ואז את החבלים, רק לוודא ... עוברים על כל המתודות שוב, מתלבטים אם זה יעבוד או שנביא כדור לשעת צרה? מה לא נשים אותו ביומן ליתר בטחון? מחליטים שהפעולה טובה מספיק, שהנערים יזרמו ויהיה כיף, שוב רק בודקים שיש את כל הציוד וסופרים...

ואז, בשנייה אחת, כל פיסת אנרגיה בגוף מתלכדת לחיוך ענק מלא שיניים ותקווה ליום רגוע – והנה נכנסים לאגפים !!!!

"הוווווו שלוםםםםםם לכולםםםםםםם", התרגשתי כמו מדריך חמוד בכיתה י' שהיום קיבל את הקבוצה הראשונה שלו בפעם הראשונה אחרי שנה של קורס מדריכים. חיכיתי לאיזה צעקה של נער מוכר מאיזו דלת כדי שאני אלך לתת לו אצבע בין הסורגים של דלת התא ולנהל איזה סמול טוק עד שכולם יתחילו לצאת החוצה. לאחר קצת מאמצים הרבה בקשות והבטחות שיהיה כיף היום- סוף סוף יצרתי מעגל, אבל בעמידה כן?

היום העברנו פעולת יום הולדת, כן כן, החלטנו לחגוג יום הולדת לשבט אופק ולאגף 11. הכנו חבילה עוברת, השחלנו נר לבקבוק, הבאנו במבה וקשים כדי לשאוב אותם לפה, הייתה גם עוגה, נרות ואפילו ביקשנו מהם להביע משאלה לשנה הבאה. חששתי קצת לא אשקר, מה הם יזרמו? נו רבאק הם ילדים בני 17, כאילו מה אני רוצה מהם ?? אבל עם קצת רצון ואמונה במה שכתבתי, גם הפעולה הילדותית ביותר בעולם תחולל ניסים. הם עפו על החבילה עוברת, התלהבו מהמשימות כמו ילד קטן שקיבל צעצוע, סיפרו על הימי הולדת שלהם מפעם, הודו לנו על העוגה ואמרו ששנים הם לא חגגו יום הולדת בקונספט הזה. האמיצים אפילו שיתפו במשאלות שלהם להמשך החיים. היה אחד שאמר שהמשאלה שלו זה להצליח למצוא עבודה יום אחד, אחר אמר שהחלום שלו זה להקים משפחה, חייכתי.

בסיום היום בכלא יש משהו אחר בהליכה שלי. אני אמנם צועד בדיוק באותה דרך שנכנסתי, עובר את אותן דלתות, אומר שלום לאותם סוהרים. אבל משהו אחר. אני קצת אחר. אני הולך בשבילי הכלא, דרך חדר האוכל, כלא הדרים, רואה קצת בגירים במדים כתומים מסתכלים עליי מאחורה, בלי לדעת מה עובר להם בראש. רואים איזה בחור צעיר, נער, עם חאקי מסתובב בשבילי הכלא.

בכל שבוע מחדש אני יוצא עם חאקי של צופים מבית הכלא, ובכל שבוע מחדש אני מתפלל שיום אחד כל הילדים האלה שאני מדריך יעשו את הדרך החוצה בדיוק כמוני. יצאו ויחליטו לבחור נכון.

השבוע חזר שבט הצופים בכלא אופק לפעילות סדירה, ואנחנו מאוד מתרגשים ומתרגשות!

שיהיה לצוות בהצלחה רבה,

תמשיכו להאמין בנערים ולחנך חינוך צופי!

חזק ואמץ!

רוצים לקבל עוד הצצה לפעילות בכלא? צפו בכתבה על מחנה הקיץ האחרון: